<h1>ספר התרומות שער ל"ד חלק ב'</h1>
<h2>דף מח:</h2>
והיכא שיש לשנים שטר חוב זה על זה, זה במנה וזה במנה, ושניהם שוין בנכסיהם, שפסקנו הדין שכל אחד ואחד עומד בשלו, אם ראובן מכר את חובו ללוי, וכשלוי תובע לשמעון טען שמעון כבר הוא פרוע ממני ראובן, שהרי היה חייב לי בשטר, מהו. מי אמרינן כיון דליתיה ההוא שטר חוב בידיה דראובן ואיתיה בידא דלוקח, וקי"ל [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין, וזה כיון שמכרו הרי חזר בנכסים משועבדים, הלכך אית ליה לשמעון למיפרעיה ללוי שקנאו מראובן, והדר ליזיל וליטרח בתר ראובן וליתפרע מנכסיה. או דילמא כיון דכל אחד עומד בשלו, הוי כמאן דפרעיה מההיא שעתא דאוזפיה, ומכירתו כמאן דליתה דמיא. בהא איכא מאן דאמר דכיון דלא מיחסר שמעון מיניה דראובן אלא חזרת השטר בלבד, שהרי כבר היה חייב לשמעון כנגד אותו חוב, אשתכח דכי זבין שטרא שטרא פריעא זבין, ולוי שלקחה איהו הוא דאפסיד אנפשיה, שכבר היה לו קול שהיה חייב ראובן לשמעון כנגד אותו שטר, ולא יגבה כלום משמעון. אבל היכא שמכר ראובן ללוי החוב שהיה לו על שמעון, ואחר מכירתו לוה ראובן המוכר משמעון בכדי אותו חוב, אע"פ שנכסיהם שוין ואית ליה לשמעון למפרעיה ללוי הקונה ואחר כך ישתדל להוציא ממונו מראובן, דבעידנא דזכה ביה לוי זכייה גמורה הוה, דהא אכתי לא אוזפיה מידי איהו לראובן, ובזה ודאי אנו דנין הדין אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין. ולא תיקשי לך אמאי גרע מחזר ומחלו [כתובות פ"ו ע"א] שהוא מחול, דאין לך מחילה גדולה מזו, אחר שנפרע משמעון על דרך הלואה, הלכך ליהוי כמחליה או כמאן דפרעיה. והאי קושיא ליתה, דהא לא שקלינהו ראובן משמעון לא בתורת מחילה ולא בתורת פרעון, כי אם בתורת חיוב. ולהאי סברא איכא לאקשויי דאע"ג דאמרינן דהיכא דשוין זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, לאו למימרא דלהוי פרוע לא זה ולא זה, אלא באנו לומר שאין בית דין נזקקין ביניהן. אבל מצאתי שכתב כך הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל שמעינן מהך שמעתא דזה גובה וזה גובה, היכא דקדים חד וזבין ההוא שטרא, דינא הוא דאזיל לוקח וגבי ליה מן הלוה והדר אזיל ליה לוה וגביה לחוביה מבני חרי דלוה דידיה דהוא מוכר, ואי לית ליה נכסי חזינן אי אגבי ליה לההוא לוקח ארעא והוא מלוה בשטר, מלוה דידיה גבי ליה מיניה, ואי אגבי ליה מטלטלי, מטלטלי דבעל חוב לא משתעבדי כי אם על הדרכים הידועים, ע"כ.
